פתאום בא לנו איזה אחד, החליט שהוא יודע מה טוב בשבילנו

מתי למות, איך וכמה?

למה? מזה מעניין אותך מה אני עושה עם החיים שלי? נראה לי שבטוח ישנה איזו שהיא סיבה לכך שאתה מתעניין בי.

למה צריך לחיות עד 120? אנשים מתים עם חיוך בגיל 120? או שמה הלב כבר לא יכול להכיל עוד סיפורים, כאב, אהבה ואיזה ריגוש יכול להיכנס לתוך לב בן 120 שנה?

אותו הלב שזוכר אהבת נעורים תמימה, אותו הלב שכאב בפעם הראשונה, שנפל וקם ועכשיו? על מה אנחנו נלחמים?

האם זה אוביקט שכיף לנו להסתכל עליו כמו יצירת אומנות במוזיאון למדעי החברה,

כשאני לא מבין משהו אני שואל הרבה, זה קטע כי הרבה שאלות מעידות על חוסר מידע זה הכל. כשאין לך מידע איך תחליט? אז נגיד זאת הייתה שאלה רטורית.

נניח ומבשרים לך מחר שאתה תחייה עד 120, אז אתה עשיר בזמן? או שמה זמן תלוי חברה, בירוקרטיה או מדינה?

אני בן 30, כמו שזה נשמע. 30 שנה עברו להן והנה אני כאן, חי נושם ובועט. פתאום עלתה שאלה, מה היית עושה אם היו מבשרים לך שנשארו לך 120 ימים לחיות?

חלק היו קופצים עד לירח, חלק היו מטפסים על איזה הר ואני? הייתי נשאר אני. ממשיך לטפס לפסגה, לפחות יהיה כתוב שעד הסוף הייתי בתנועה.

אתה עשיר בזמן כשאתה שמח בחלקך, כשאתה יודע מה נקודת המוצא שלך ואיפה היעד. יש לי דרך, פעמיים ירדתי ממנה לשבילים קצרים וחזרתי לאותה נקודה אז עכשיו.. אני הולך בדרך שלי בחזרה.

אז אתה שם, שמנסה לקצר לנו את הדרך, בטענה שאתה תמשיך אותה. תחייה אתה עד 120 נשמה. אנחנו רוצים לחיות.

כי בעולם כל כך טכנולוגי, קרוב היום שמתכת ופלסטיק ילכו לעבודה ואני ואתה נהווה בעיה

אש תהיה מחוץ לחוק,

יקבע לך שידוך מיפן ותדברו דרך קופסה שמבינה שיש לכם שני נושאי שיחה,

נאכל מדע בקטנה כי השאר ייחשב טרפה,

נתרחק מהיצירה, מהחוויה מהקסם שיש ברגע,

ואתה? משתמש וזורק, חושב 5 מטר קדימה. רץ, רץ ורץ ולאן אתה ממהר? זורק לנו אבנים לבאר ומספר לנו שזרקת זהב, לשמור לנו שיהיה ליום אחד, אילו היית לרגע אחד, פשוט יושב. חושב מה יש שם בגיל 120.